תורת האדם

האם יש בעיה חינוכית יסודית בעולמם של בני הישיבה? ואם יש עניין לנסות ולחפש לה פתרון או תשובה — ייתכן ונאמר שאדרבה, חלק בלתי נפרד מעולמם הוא ההתמודדות עם בעיות מהסוג הזה. אך אם נמצא רעיון חדש שייתן מענה לפחות חלקי, נוכל ליישמו בפועל — מתוך מודעות לזהירות הנדרשת שלא לפגוע בבטחונו של האדם על ידי חידושים ומשובים.

וכאן עולה השאלה העמוקה: האם יש בידינו בשורה? האם תפקידנו להישמר — או לפעול? האם התורה מגינה — או יוצרת? ואם יש בשורה, מהי? האם אנו שומרים אמת, או מולידים אדם שמסוגל לגלות אותה בתוך החיים?

דרכה של תנועת המוסר — מתורת האדם למסע התבוננות

דרכו של ר“ ישראל מסלנט זיע“א, מחדש תנועת המוסר, סללה את דרכה לתוך עולם התורה מתוך מטרה שלמה: להיצמד לא רק אל עבודת התפקוד וההשגה, אלא אל עבודת האדם עצמו. שכן פעמים רבות רעיון או תוכנית שנשמעים חדשים מעוררים מיד חשדנות והתנגדות — ובמקרים רבים בצדק. חובה לברר היטב אם יש כאן יין ישן או שמא חדשנות שלא במקומה, ולא להתגנב לתוך כותלי בית המדרש באריזה שיוצרת ערפל סביב החידוש.

מטיב להסביר זאת מרן המשגיח הרב וולבה זצ“ל בהקדמתו לספרו “עלי שור”: מטרת כתיבת הספר היא שעבודת המוסר, שבעולם הישיבות כמעט נשתכחה כליל, תחזור לתלמידים. שכן, כיום כמעט שאין מי שיודע סודה, והיא עברה בגדר תורת הנסתר. וכל עצם מה שנשאר ממנה נעשה לעיתים חיצוני ומורגל, ואף מנותק מן החוויה הפנימית.

רקע היסטורי — עולמו הקרוע של בן דורנו

כדי לנסות ולענות על שאלות אלו, יש לקבל רקע היסטורי. פתיחות זו הלכה והרחיבה את נקודת החיכוך בין עולם התורה הפנימי של אותו יהודי “פשוט” — לעולם שמבחוץ. מצד זה דרש תגובה, ומענה מחודש שבעקבותיו באו כמה תנועות מרכזיות שניסו לתת את המענה הנדרש לפי הבנת העולם וההשפעה על העולם היהודי ניכרת עד ימינו אנו: ההשכלה, הציונות; וכתגובת נגד — משמרי מסורת התורה והמצוות, כמסירתם תנועת החסידות ובעקבותיה ההתנגדות, ובהמשך תנועת המוסר ומתנגדיה.

המרחק בין המוח ללב עצום. בשעת סכנה או פיתוי, השכבה הדקה של השכל נפרצת, והאדם חוזר לפעול מתוך הכוח ההישרדותי שבו. כאן מתחיל להתגלות שורש המבוכה: האדם איננו פוגש את עצמו בתוך ידיעתו. אדם שניגש ללמוד תורה מבלי שזיכך תחילה את רגשותיו, פועל מתוך “שוחד” פנימי — וגאוותו, תאוותיו ונגיעותיו מעוותים את שכלו.

חכם עדיף מנביא — לראות את הנולד

חז“ל מלמדים דרך ישרה המכשירה את דרך המעשה: “הנהג בהם מנהג דרך ארץ”, “עשה מלאכתך עראי ותורתך קבע”. יש כאן הוראה מעשית ברורה שמאפשרת איזון נכון בעיסוק בין ענייני העולם הזה לעולם הבא. ומנגד, דרכו של רשב“י — “אי אתה תורה מה תהא עליה” — מעמידה את עולם התורה במרכז.

להלכה: כותב הרמב“ם שדרכו של רשב“י מתאימה ליחידים בלבד, אך למשך הדורות הרבים והטובים ננהג בדרכו של ר“ ישמעאל. ובחיי הרוח הכנעני עצמם, מתוך המורכבות, נשמר האיזון בין העולמות. חיים שנשמרים בתוך עולם המונהג על ידי אותם יחידים, שגדרו ושמרו לבל תיפרץ חומת המגן בין עולמו של הטהור היהודי לעולם החומרי מלא התאוות.

פרדוקס הגן הקסום — ארבעה שנכנסו לפרדס

כדי להמחיש את הקושי והדרכים המרכזיות, השתמש המסע בסיפור המובא בגמרא (חגיגה י“ד): כמשל בלבד ולא חלילה מתוך רצון להסביר את הדברים שהם ודאי עמוקים מני ים. “ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי, בן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום”.

ובמשל: היו ארבעה חכמים שגילו גן קסום שבו ידוע כללים מופלאים ושפה נקייה שיוצרים מרקם חיים נשגב ובלתי נתפס בשכל האנושי. מצב חדש זה הביא אותם לארבע תגובות שונות. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום — לו הייתה גישה ייחודית איך לחיות את הפרדוקס, את העולמות המקבילים, בצורה אחרת ממה שחושבים במושכל ראשון.

הכוח כבר בך — גילוי אליהו על שפת הים

בהקדמתו מדגיש המשגיח שאינו בא להוסיף ידע לא על התורה ולא על האדם, אלא להעמיד שאלה נוקבת: האם לנו נהיה האדם לחוויה? האם זכינו פעם לחוות אדם? להבנתו, מה שראתה השפחה על שפת הים, שלא ראה יחזקאל בן בוזי, זה ציור של אדם במציאות ולא רק בחזיון נבואי. ורק היא זו שיכולה שינוי אמיתי במציאות, ולקרוע את הים.

נקודה זו היא אבן דרך מרכזית בתורת האדם: להביט לא אל מה שהאדם עדיין אינו, אלא אל מה שכבר נטוע בו ומבקש לצמוח. יש הבדל בין לראות את העתיד — לנחש מה יהיה — לבין לראות את הנולד: לראות בחוש, כאן ועכשיו, מה כבר מתחיל להתהוות. זהו סוד גילוי אליהו: אדם שחשב שאין לו כלים, וגילה שהכוח היה בידיו כל הזמן, הוא רק מעולם לא הביט בהן.

הסתר פנים, בושת פנים, ואמת מארץ תצמח

ההתפרקות של הזהות האישית היא רק תחילת התפרקות מקיפה — משפחתית, חברתית, ואנושית. עניין לשים לב שסכנת ההתפרקות אורבת דווקא לבעלי רמה רוחנית גבוהה, שזכו רק לא מכבר לעמוד לרגלי הר סיני, ובזמן קצר “הצליחו” לא רק לאבד את מעלתם, אלא לצנוח לתהומות עמוקים.

דברי הרמב“ן באיגרתו המפורסמת על כוחו של דיבור בנחת מלמדים בנתה שמוביל למידת הענווה. וכפי שמפרש רש“י, יסוד הענווה הוא היכולת של אדם לגלות סבלנות ולסבול את עצמו, בחוויית החיים המורכבת של בן עלייה החי בעולמות מקבילים. וכך נבנה “אוהל מועד” בנפש — מקום שבו מתרחש מפגש אמיתי, ומתקיים “אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף”.

שפה ברורה משותפת — מתוך הפרט, לא על חשבונו

שותפות במסע מקנה “שפה ברורה” המשלבת ניגודים, ומשמרת את ייחודיות הפרט אך לא על חשבון הכלל. לא מתוך דאגה לכבוד עצמו, אלא מתוך אחריות לכלל כולו. בניגוד לדור הפלגה שחיפשו “שפה אחת” המבטלת את זהות הפרט — כאן נוצרת שפה של הרמוניה, “שפה ברורה” המאפשרת שלמות על ידי השלמה הדדית, מתוך הכלל.

יש כאן שפה שיוצרת שירה חדשה מתוך תהליך למידה של שפת ההשגחה העליונה, הנגלית לכל יחיד מכלל ישראל שלמד להקשיב לשפת הניסים הנסתרים. ובתקווה שבקרוב יתקיימו בנו דברי הנביא צפניה: “כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’”, ובהשלמת המסע “מעם סגולה — לממלכת כהנים במהרה — קרבה אל נפשי גאלה”, ועל שפת הים כולנו נשיר שירה חדשה, שבחו גאולים.